מהי מנהיגות ולמה זה טוב סדנת מנהיגות? חטיבות החי”ר נוהגות כבר שנים לקיים בוחן פלוגה רובאית. זוהי תחרות בין כל פלוגות החטיבה, הנערכת במהלך יומיים ברצף, הכוללות תרגיל פלוגתי, מבחני ירי ועוד. אחד המרכיבים המשמעותיים בבוחן, הוא הריצה הפלוגתית. חשבתי עליה רבות עוד לפני שהייתי מפקד פלוגה רובאית בחטיבת הנח”ל, בשנת 1988, אני חושב עליה מאז כאשר אני חושב על פרזנטציה.

הריצה הפלוגתית היא ריצה של 5 ק”מ. בשלושת הק”מ הראשונים רצה כל הפלוגה: הסגל והחיילים, עם הציוד. לאחר מכן נפתחות האלונקות ושני הק”מ האחרונים הם ריצת אלונקות. הזמן מתחיל להימדד עם יריית הפתיחה. הזמן נעצר כאשר האחרון עובר את קו הסיום. הפלוגה מקבלת ניקוד על זמן הריצה וכן על אחוז המסיימים את הריצה. התנהלות מנהיגותית של מפקד הפלוגה במהלך הריצה היא תנאי להצלחת הפלוגה:

המפקד עומד ראשון על קו הזינוק. יריית הפתיחה לבדה לא מספיקה כדי לתת את האנרגיות לחיילים. כאשר עמדתי שם על קו הזינוק, עת שמעתי את הירייה צעקתי בקול כוחי: “קדימה!” והתחלתי לרוץ. זכרתי מראש לחלק את הסגל ממני ועד לסגני שרץ אחרון. רצים בהתלהבות בהתחלה, אך אחרי ק”מ כבר מתחיל להיות קשה…הכרתי את החיילים. ידעתי למי יהיה קשה יותר ולמי פחות. את מי צריך להצמיד למי. החלשים יותר היו מקדימה כדי שלא יעכבו את השאר. רצתי במהלך הריצה הלוך וחזור, עודדתי את המתקשים, כל אחד בדרך שהיתה נכונה לו. על פי מה שמניע אותו.

לאחד אמרתי: “החברה שלך נמצאת בסוף המסלול. אתה רוצה שהיא תראה אותך רץ כמו לוחם…נכון?” ואותו חייל קיבל פתאום כוחות.

לאחר אמרתי: “אתה יודע איזו “פריסה”, איזו ארוחה הכינה הפקידה הפלוגתית לאחרי הריצה. ככול שנגיע לשם מהר יותר, כך תהנה ממנה מהר יותר!”  ואותו חייל קיבל פתאום כוחות.

כך רצתי קדימה אחורה כל העת. אך לתת מוטיבציה מחודשת כל חייל זה לא מספיק: הזיעה בעיניים, הדופק בשמיים וצריך לתת לכל אחד ציון דרך. לאן להמשיך לרוץ.

לאחד אמרתי: “מרוב עייפות אתה יורד לשולי הדרך. כל פעם שאתה מרגיש קוצים ברגלים, רוץ לצד השני. הדרך שם. היא תוביל אותך בכיוון הנכון”.

לאחר אמרתי: “אתה רואה את התורן שם באופק? הוא נמצא בכיוון הריצה. רוץ כל הזמן כאשר אתה רואה את התורן לפניך..”

לקראת הסיום הקושי מתעצם. רצנו 3, 4 ק”מ ועתה אנו רצים כאשר אנו סוחבים אלונקות. דווקא לפני הסיום. דווקא אז, צריך לדרבן את כולם יותר מכל. ועשיתי זאת באמצעות קריאות עידוד, באמצעות הפעלת הסגל שידחוף קדימה, באמצעות הדוגמא האישית. בקו הסיום, אסור לטעות: עברתי ראשון את קו הסיום אך אסור היה לי ליפול ולהתמוטט מעייפות. רצתי למעשה למעלה מ- 8 ק”מ בשל הריצות הלוך וחזור בין החיילים. מקו הסיום המשכתי לעודד. לדרבן. והם רצו. החיילים שלי רצו. עד האחרון שבהם. השעון נעצר. בשנת 1988, הפלוגה שזכתה בבוחן פלוגה רובאית בחטיבת הנח”ל, הייתה פלוגה ב’, גדוד 932, הפלוגה שהיה לי הכבוד והזכות, להיות המפקד שלה. המנהיג שלה.

עוד מהיותי נער, בחנתי לעומק את הנושא. הייתי רגיש לגילויים או לאי גילויים של הנהגה. נחשפתי לעולם זה כבר מתנועת הנוער “הצופים” בה הייתי חניך ומדריך. ראיתי את הנהגה מתבטאת, החיוביים והשליליים באה לידי ביטוי על ידי מדריכיי, מוריי בתיכון, מפקדיי בצבא. ראיתי אותה באה לידי ביטוי בקרב מנהליי, אישי ציבור איתם עבדתי במהלך השנים: יצחק רבין ז”ל, חגי מירום ועוד, נחשפתי למנהיגותם של אנשי ציבור רבים ברמה הלאומית במסגרת פעילותי הציבורית, לאנשי ציבור ברמה המקומית עת כיהנתי כסגן ראש עיריית ראש העין, ראיתי מנכ”לים ומנהלים בכל הרמות בפעולה במהלך יותר משני עשורים של יועץ, מנחה סדנאות ומרצה וראיתי כיצד כל אחד מבטא את הנהגתו, או את אי הנהגתו, בדרך אחרת. החוקרים באס ואוויליו, אשר פיתחו את “מודל הטווח המלא של המנהיגות” אותו אני מלמד במסגרת סדנאות מנהיגות שאני מעביר בארגונים ועובד עם המנהלים על היישום שלו בשטח, אומרים כי הרמות הגבוהות ביותר של המנהיגות הן אלה בהן המנהיג נותן דוגמא אישית. בהן למנהיג ישנו חזון ברור, מטרות ברורות, בהן למנהיג כישורי תקשורת גבוהים והוא משדר את החזון שלו ואת האמונה שלו באנשיו כל העת. על פי המודל המנהיג הוא זה אשר לוקח אחריות על כל אשר קורה לו ולאנשיו, הוא זה אשר לוקח אחריות לקחת את אנשיו ולהוביל אותם להצלחה.

אני רואה את העדר המנהיגות בארגונים. לא בכולם כמובן. ברבים מהם. והעצוב הוא כי המנהלים לא יודעים שהם לא יודעים להנהיג. לקחתי על עצמי לעשות הכל במהלך הסדנאות שמעביר, לתת למנהלים את הכלים להנהיג ולהצליח.